לתיאום פגישת יעוץ
052-920-0206
052-920-0206
משהו השתבש בטיפול הרפואי? ארבע שאלות שיכולות לעזור להבין אם יש מקום לבירור משפטי ואף להגשת תביעה.
לא כל טיפול שלא הצליח, אבחנה שהתבררה כשגויה או סיבוך שהתרחש לאחר ניתוח מעידים בהכרח על רשלנות רפואית. הרפואה אינה מבטיחה תוצאה, וגם טיפול שניתן כראוי עלול להסתיים בתוצאה קשה.
עם זאת, יש מצבים שבהם מתעוררות שאלות שראוי לבדוק: האם ניתן היה להגיע לאבחנה מוקדם יותר? האם הוסברו למטופל הסיכונים והחלופות לפני שקיבל החלטה? האם נזק שנגרם בניתוח נחשב לסיבוך סביר של ההליך או תוצאה של טיפול שלא עמד בסטנדרט הנדרש? ומה המשמעות כאשר הרשומה הרפואית אינה מאפשרת להבין מה בדיוק נעשה?
במקרים כאלה, אין להסתפק בשאלה האם נגרם נזק, אלא כדאי לבחון בנוסף כיצד התנהל הטיפול, איזה מידע נמסר למטופל, האם בנסיבות העניין ניתן היה לפעול אחרת, האם הנזק שנגרם הוא תוצאה סבירה של הטיפול או תוצאה של טיפול שלא עמד בסטנדרט הנדרש, ומה הקשר בין ההתנהלות הרפואית לבין התוצאה.
ריכזתי כאן עבורכם ארבעה כשלים שכיחים שעשויים להקים עילת תביעה או לכל הפחות להצדיק בירור משפטי ראשוני, ומה חשוב לבדוק בכל אחד מהם בטרם ממהרים להסיק מסקנות.
ריכוז שאלות ותשובות משפטיות קריטיות להגשת תביעה והכרה באגף השיקום
לא כל טעות באבחנה היא רשלנות רפואית.
אבחון רפואי נעשה לעיתים בתנאים של אי-ודאות, ותסמינים דומים יכולים להתאים למספר מחלות ומצבים רפואיים. העובדה שהאבחנה הראשונה התבררה בדיעבד כשגויה אינה מספיקה, כשלעצמה, כדי לקבוע שהאבחון הרפואי היה רשלני.
השאלה המרכזית היא האם, בהתחשב בתסמינים, בממצאים ובמידע שהיה בפני הצוות הרפואי באותו שלב, היה מקום לבצע בירור נוסף, להפנות לבדיקה או למומחה, לשקול אבחנה אחרת או לעקוב אחר מצבו של המטופל בדרך שונה – והאם אי-ביצוען של פעולות אלו גרם לנזק.
לא בהכרח.
קל מאוד לבחון החלטה רפואית בדיעבד, לאחר שכבר ידוע מה הייתה המחלה. אבל זו אינה נקודת המבט הנכונה לבחינת רשלנות רפואית.
בעת בירור שאלת הרשלנות, נדרש לחזור לרגע שבו התקבלה ההחלטה ולשאול: איזה מידע עמד לרשות הרופא בזמן אמת, ומה היה מצופה מרופא סביר לעשות על בסיס אותו המידע?
לדוגמה, מטופל פונה לרופא פעם אחת בשל כאב בטן, ללא תסמינים או ממצאים חריגים נוספים, וכעבור זמן מתברר כי הוא חולה בסרטן המעי. עצם העובדה שהמחלה הייתה קיימת כבר במועד הביקור אינה מלמדת בהכרח שהיה על הרופא כבר באותו שלב לחשוד בדבר קיומה של המחלה ולבצע בירור רפואי מקיף יותר.
לעומת זאת, התמונה עשויה להיות שונה בתכלית כאשר מטופל חוזר במשך חצי שנה ומתלונן שוב ושוב על כאבי בטן, ובמהלך תקופה זו מופיעים אצלו גם תסמינים או ממצאים נוספים שהיה בהם כדי להצדיק בירור מעמיק יותר – אך בירור כזה אינו מבוצע, ולבסוף מתגלה סרטן המעי.
בשני המקרים האבחנה הסופית עשויה להיות זהה, אך המידע שעמד בפני הרופא בדרך אליה שונה. לכן השאלה אינה רק אם האבחנה הראשונית הייתה נכונה או שגויה, אלא האם, על סמך המידע שהיה קיים בזמן אמת, היה מצופה מהרופא לנהוג אחרת, לשקול אפשרויות אבחנתיות נוספות ובהתאם להרחיב את הבירור הרפואי.
"אבחנה שהתבררה כשגויה אינה מוכיחה רשלנות. השאלה היא האם בזמן אמת היו בפני הצוות הרפואי סימנים שחייבו בירור שונה מזה שבוצע, בדיקה או מעקב נוספים – והאם החמצתם גרמה לנזק."
אבחון מאוחר אינו נובע תמיד מטעות אחת ברורה. לעיתים מדובר ברצף של החלטות שכל אחת מהן נראית קטנה בפני עצמה.
ההחמצה יכולה להתרחש בשלבים שונים של תהליך האבחון, ובין היתר במקרים הבאים:
התעלמות מתסמינים או מממצאים חריגים – תלונות חוזרות ונשנות, שינוי בתסמינים או ממצאים בבדיקה שלא זכו לבירור מתאים.
הימנעות מהפניה לבדיקה מתאימה – כאשר המצב הצדיק בדיקת דם, הדמיה, ביופסיה או בירור נוסף שלא בוצע.
הימנעות מהפניה לרופא מומחה – כאשר היה מקום להמשך בירור בתחום רפואי אחר.
פענוח שגוי או אי-התייחסות לתוצאות בדיקה – הבדיקה בוצעה, אך ממצא משמעותי לא זוהה, למרות שניתן היה לזהותו, או שתוצאה חריגה לא זכתה להמשך בירור.
כשל במעקב – כאשר נקבע צורך במעקב רפואי, בבדיקת ביקורת או בבדיקה חוזרת, אך המעקב הנדרש לא בוצע או שממצא שהתגלה במהלכו לא זכה להמשך הבירור המתאים.
לאו דווקא.
בתביעת רשלנות רפואית לא די להראות שהיה צריך להגיע לאבחנה מוקדם יותר. יש לבחון גם מה היה קורה אילו האבחנה הנכונה הייתה מתקבלת בזמן.
לדוגמה, נניח שמחלה ממארת אובחנה באיחור של מספר חודשים. אם ניתן להראות שאבחון במועד, כאשר המחלה הייתה בשלב מוקדם יותר, היה מאפשר טיפול פשוט יותר, מצמצם את היקפו של הטיפול, משפר את סיכויי ההחלמה או אף מאריך את תוחלת החיים – לאיחור באבחון עשויה להיות משמעות ממשית.
לעומת זאת, אם גם באבחון מוקדם יותר הטיפול, מהלך המחלה והתוצאה הצפויה היו נותרים זהים, עצם הטעות או האיחור באבחנה אינם בהכרח מקימים זכאות לפיצוי בגין הנזק הנטען.
הדבר נכון לא רק במחלות אונקולוגיות. גם איחור באבחון שבר, זיהום, אירוע לבבי או מחלה אחרת צריך להיבחן לאור השאלה: איזה נזק או סבל נוסף נגרם בגלל האיחור עצמו?
דוגמה: מטופל מתלונן במשך חודשים על תסמינים מסוימים, אך הבירור המתאים מתבצע רק בהמשך. העובדה שהמחלה הייתה קיימת כבר בביקורים הראשונים אינה מסיימת את הבדיקה.
יש לשאול שתי שאלות נפרדות:
רק החיבור בין שתי השאלות מאפשר להבין אם האיחור הוא גם מקור לנזק בר-פיצוי.
זו אחת הסוגיות המורכבות בתביעות מסוג זה.
הרפואה אינה תמיד מאפשרת לומר בוודאות כיצד הייתה מחלה מתפתחת אילו אובחנה שבועות או חודשים קודם לכן. במקרים מסוימים נדרשת בחינה רפואית ומשפטית של השאלה האם האיחור פגע בסיכויי ההחלמה, החמיר את מהלך המחלה או מנע אפשרות טיפולית שהייתה קיימת קודם לכן.
לכן לא נכון לבחון תיק מסוג זה רק באמצעות השוואה בין שתי נקודות זמן. לעיתים יש צורך להבין את מהלך המחלה, קצב התקדמותה, אפשרויות הטיפול בכל שלב והמשמעות הרפואית של פרק הזמן שאבד.
תוצאה קשה אינה מוכיחה כשלעצמה שהייתה רשלנות, וטעות רפואית אינה מוכיחה כשלעצמה שנגרם בעקבותיה נזק.
כאשר מחלה אובחנה באיחור, נדרש לבחון שתי שאלות מרכזיות: אם על בסיס המידע שהיה קיים בזמן אמת היה מצופה להגיע לאבחנה מוקדם יותר – ואם כן, האם האיחור גרם לנזק או החמיר אותו.
אתם מוזמנים לפנות אליי להתייעצות, כדי לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות בירור של תביעת רשלנות רפואית.
בואו נדבר על המקרה שלכם ←אלון מדנס | עורך דין ומגשר
ריכוז שאלות ותשובות משפטיות קריטיות להגשת תביעה והכרה באגף השיקום
חתימה על טופס הסכמה אינה בהכרח סוף הבדיקה.
חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 קובע כי ככלל, לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא לאחר שנתן לכך את הסכמתו מדעת. לשם כך, על המטפל למסור למטופל את המידע הרפואי הדרוש לו, באופן סביר, כדי שיוכל להחליט אם להסכים לטיפול המוצע.
לכן, כאשר מתרחש סיבוך שלא הוסבר מראש, השאלה אינה רק אם קיים טופס חתום. יש לבחון איזה מידע נמסר בפועל, מתי וכיצד הוא נמסר, אילו חלופות עמדו בפני המטופל והאם ניתנה לו אפשרות אמיתית לקבל החלטה מושכלת.
לא בהכרח.
הסכמה מדעת אינה מתחילה ונגמרת בחתימה. למעשה, סעיף 14 לחוק זכויות החולה קובע כי הסכמה מדעת יכולה להינתן, בהתאם לסוג הטיפול ולנסיבות, בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. בטיפולים מסוימים המנויים בחוק נדרשת הסכמה בכתב, והמסמך צריך לכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל.
אולם גם במקרים שבהם נדרשת הסכמה בכתב, עצם החתימה אינה עונה על השאלה המהותית הנגזרת מלשון החוק: האם טרם החתימה קיבל המטופל את המידע שהיה דרוש לו כדי לקבל החלטה מדעת.
גם למועד שבו נמסר המידע למטופל יש משמעות. סעיף 13 לחוק קובע כי המידע הרפואי יימסר בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל להבין את המידע ולקבל החלטה מתוך בחירה מרצון.
לכן יש הבדל בין מטופל שקיבל מבעוד מועד הסבר על הטיפול, סיכוניו והחלופות האפשריות, ואשר הייתה לו הזדמנות ממשית לשקול את הדברים, לבין מצב שבו טופס ההסכמה הוצג לחתימתו בסמוך מאוד לביצוע הטיפול, מבלי שניתנה לו אפשרות ממשית להבין את משמעות הבחירה.
הסכמה מדעת אינה רק חתימה על מסמך. היא תהליך שבו המטופל צריך לקבל את המידע הרלוונטי בזמן ובאופן שיאפשרו לו לקבל החלטה מושכלת וחופשית לגבי הטיפול שיבוצע בגופו.
סעיף 13 לחוק זכויות החולה מגדיר עקרונות ברורים למדי לשאלה זו.
המידע שיש למסור למטופל, ככל שהוא דרוש באופן סביר לצורך קבלת ההחלטה, כולל בין היתר:
האבחנה והתחזית הרפואית – מהו מצבו של המטופל ומה צפוי מבחינה רפואית.
מהות הטיפול המוצע – כיצד הוא מתבצע, מה מטרתו, מה התועלת הצפויה ממנו ומהם סיכויי הצלחתו.
הסיכונים הכרוכים בטיפול – לרבות תופעות לוואי, כאב ואי-נוחות.
החלופות לטיפול המוצע – הסיכויים והסיכונים של טיפולים רפואיים אחרים, וגם המשמעות של הימנעות מטיפול.
טיפול חדשני – כאשר הטיפול המוצע הוא בעל אופי כזה.
אבל גם הרשימה הזאת אינה הופכת את חובת הגילוי לרשימת מכולת. לא כל סיכון תאורטי וזניח מחייב בהכרח אותו הסבר, ולא בכל טיפול נדרש אותו היקף מידע.
בפסק דין ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים הבהיר בית המשפט העליון כי היקף חובת הגילוי נבחן לפי נסיבות המקרה ולא באופן אוטומטי. בין היתר יש להביא בחשבון את סוג הטיפול, מידת נחיצותו, הסיכון הכרוך בו, הסיכוי להצלחתו, החלופות הקיימות והמידע שמטופל סביר באותו מצב היה זקוק לו כדי לקבל החלטה מושכלת.
כלומר, השאלה אינה אם הרופא מנה בפני המטופל כל סיכון אפשרי, אלא האם מסר לו את המידע המהותי שהיה דרוש לו כדי לקבל החלטה מושכלת בנסיבות העניין.
זו הבחנה חשובה במיוחד.
ייתכן שטיפול רפואי בוצע מבחינה מקצועית ללא כל התרשלות, ובכל זאת תתעורר שאלה משפטית נפרדת הנוגעת לאופן שבו התקבלה הסכמתו של המטופל.
אחד מפסקי הדין המרכזיים בנושא הוא ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל. באותו מקרה נדונה, בין היתר, הסכמה שניתנה לביצוע פעולה רפואית כאשר המטופלת כבר הייתה על שולחן הניתוחים. בית המשפט העליון עמד על הקשר שבין הסכמה מדעת לבין זכותו של אדם לאוטונומיה על גופו, והכיר בפגיעה באוטונומיה כנזק שעשוי להיות בר-פיצוי.
כלומר, גם כאשר הצוות הרפואי ביצע את הטיפול הנכון ואף בהצלחה יתרה, אם הפרוצדורה הרפואית לא בוצעה בהסכמתו מדעת של המטופל, הרי שיש בכך טעם לפגם ולפגיעה בזכות יסוד של המטופל לאוטונומיה על גופו.
עתה נניח שמטופל עבר ניתוח והתרחש סיבוך מוכר של אותו ניתוח. עצם התממשות הסיבוך אינה מוכיחה שהניתוח בוצע ברשלנות. אולם אם מדובר בסיכון שהיה צריך להביאו לידיעת המטופל טרם הניתוח והמידע לא הועבר, עשויה להתעורר שאלה נפרדת: האם נפגעה יכולתו של המטופל לקבל החלטה מדעת לגבי הטיפול בגופו.
ייתכן שכן, אבל כאן חשוב להבחין בין שתי שאלות משפטיות שונות.
השאלה הראשונה היא האם אי-מסירת המידע גרמה לנזק הגוף שנגרם בעקבות הטיפול.
נניח שהתממש סיכון שלא הוסבר למטופל. כדי לייחס את נזק הגוף להעדר ההסבר, עשויה להיות חשיבות לשאלה האם המטופל היה מסכים לטיפול גם אילו קיבל את מלוא המידע הרלוונטי.
אם התשובה היא שהיה מסכים בכל מקרה, יהיה קשה לטעון שאי-מסירת המידע היא שגרמה לכך שעבר את הטיפול ולנזק הגוף שהתממש בעקבותיו.
לעומת זאת, אם ניתן להראות שמסירת המידע הייתה עשויה להביא את המטופל לבחור אחרת – למשל להעדיף טיפול חלופי, לדחות טיפול אלקטיבי או להימנע ממנו – שאלת הקשר בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק מקבלת משמעות אחרת.
השאלה השנייה היא האם עצם הפגיעה ביכולתו של המטופל לקבל החלטה מושכלת לגבי גופו גרמה לפגיעה באוטונומיה.
זהו מישור שונה. הלכת דעקה הכירה בכך שהימנעות ממסירת מידע הדרוש לקבלת החלטה עשויה לפגוע בזכותו של המטופל לאוטונומיה, גם כאשר לא הוכח כי הטיפול עצמו בוצע ברשלנות.
עם זאת, גם כאן אין משמעות הדבר שכל מידע שלא נמסר או כל פגם בטופס ההסכמה מזכים אוטומטית בפיצוי. יש לבחון את טיב המידע שלא נמסר, חשיבותו להחלטה, נסיבות מתן ההסכמה והפגיעה שנגרמה במקרה הקונקרטי.
שני מטופלים עוברים אותו ניתוח ושניהם חווים סיבוך שלא הוסבר להם מראש.
אצל המטופל הראשון, הניתוח היה דחוף ולא עמדה בפניו למעשה חלופה טיפולית ממשית.
אצל המטופל השני, מדובר בניתוח אלקטיבי, ולצידו הייתה אפשרות טיפולית אחרת בעלת יתרונות וחסרונות שונים.
עצם העובדה שאותו סיכון לא הוסבר לשניהם אינה אומרת בהכרח שהתוצאה המשפטית תהיה זהה. יש לבחון איזו החלטה נדרש כל אחד מהם לקבל, איזה מידע היה דרוש לצורך אותה החלטה ומה הייתה משמעותו של המידע שלא נמסר.
הכללים אינם מתעלמים מהמציאות הרפואית.
יש הבדל ברור בין טיפול מתוכנן, שבו ניתן בדרך כלל לקיים שיחה מסודרת ולאפשר למטופל לשקול את האפשרויות, לבין מצב רפואי דחוף שבו השתהות עלולה לסכן את חייו או להרע את מצבו של המטופל.
חוק זכויות החולה עצמו קובע חריגים המאפשרים בנסיבות מסוימות מתן טיפול גם כאשר לא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת של המטופל בדרך הרגילה. החוק גם מתייחס באופן מיוחד למצב חירום רפואי ולאופן שבו ניתן לקבל ולתעד הסכמה במצב שכזה.
בנוסף, כאשר המטופל אינו מסוגל לתת הסכמה מדעת בעצמו, על הצוות הרפואי שמטפל בו לבחון מי מוסמך לקבל את ההחלטה עבור המטופל ומהן הנסיבות שבהן ניתן להעניק טיפול גם ללא הסכמה בדרך הרגילה. למשל הסכמתו של הורה כאשר מדובר בקטין, ובמקרים אחרים בן משפחה, אפוטרופוס או כל אדם אחר שהוסמך לכך על פי דין.
לכן, כאשר בוחנים טענה להעדר הסכמה מדעת, חשוב לבחון גם מה הייתה מידת הדחיפות בזמן אמת והאם הייתה אפשרות ממשית למסור את המידע ולקבל את החלטת המטופל לפני הטיפול.
הסכמה מדעת אינה רק טופס – היא זכותו של המטופל לקבל מידע רלוונטי ולהיות שותף אמיתי בהחלטה על הטיפול בגופו.
כאשר מתעוררת שאלה לגבי הסכמה מדעת, יש לבחון את התמונה כולה: איזה מידע היה צריך להימסר, איזה מידע נמסר בפועל, באיזה שלב הוא נמסר, אילו חלופות עמדו בפני המטופל ומה הייתה משמעותו של המידע החסר לקבלת ההחלטה ולנזק שנגרם.
אתם מוזמנים לפנות אליי להתייעצות, כדי לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות בירור של תביעת רשלנות רפואית.
בואו נדבר על המקרה שלכם ←אלון מדנס | עורך דין ומגשר
ריכוז שאלות ותשובות משפטיות קריטיות להגשת תביעה והכרה באגף השיקום
סיבוך אינו בהכרח רשלנות.
גם טיפול רפואי שניתן בהתאם לסטנדרט המקובל עלול להסתיים בתוצאה לא רצויה או בסיבוך. כך למשל, ניתוח עלול להסתיים בזיהום או בדימום, תרופה עלולה לגרום לתופעת לוואי, וטיפול רפואי מסוים עלול שלא להביא לתוצאה המקווה – גם כאשר הצוות הרפואי פעל כראוי.
כדי לבחון רשלנות, לא ניתן להסתפק בשאלה מה קרה, אלא יש לברר מה היו הנסיבות שהובילו לנזק: האם מדובר בסיכון סביר שהתממש למרות טיפול ראוי; האם בחירת הטיפול, תכנונו או ההיערכות אליו לקו בחסר; האם הטיפול בוצע באופן לא מקצועי; האם ניתן טיפול שגוי או מינונים שגויים; והאם כשל במעקב או תגובה מאוחרת להחמרה גרמו לנזק או הגדילו אותו.
לא מעצם העובדה שהייתה הסתבכות.
רפואה אינה מדע נטול סיכונים, ובוודאי שלא כאשר מדובר בניתוח.
לכן יש להבחין בין סיכון שהתממש אף שהצוות הרפואי פעל כראוי לבין נזק שנגרם משום שמשהו בהתנהלות הרפואית לא היה תקין.
לדוגמה, זיהום יכול להתרחש גם לאחר ניתוח תקין. אולם אם הופיעו סימנים ברורים לזיהום לאחר הניתוח ולא ניתן לכך מענה הולם במשך פרק זמן משמעותי – שאלת הרשלנות עשויה לעבור מהאופן שבו בוצע הניתוח אל האופן שבו בוצעה ההשגחה הרפואית על המטופל לאחריו.
"במצב של סיבוך רפואי, יש לבחון האם ניתן היה למנוע אותו או לכל הפחות לזהות אותו מוקדם יותר ובכך לצמצם את הנזק שנגרם בעקבותיו."
לא תמיד נקודת הכשל היא הפעולה הרפואית עצמה. הרשלנות הרפואית עלולה להתקיים בין היתר:
בבחירת הטיפול – האם הטיפול שנבחר התאים למצבו של המטופל, או שמא היו נתונים שחייבו דרך טיפול אחרת?
בהכנה לטיפול – האם בוצעו הבדיקות הנדרשות? האם הצוות היה מודע למחלות רקע, רגישויות לתרופות או גורמי סיכון אחרים?
בביצוע הטיפול – האם ניתוח, פעולה רפואית, מתן תרופה או טיפול אחר בוצעו בהתאם לסטנדרט המקובל ובזהירות הנדרשת?
במעקב אחר המטופל – האם זוהו בזמן שינויים במדדים, תגובה חריגה לתרופה, זיהום, דימום, הידרדרות או תסמינים אחרים שחייבו התערבות?
בהמשך הטיפול – האם תלונות המטופל ככל שהיו זכו להתייחסות? האם היה צורך לשנות טיפול, לבצע בדיקה נוספת, להפנות למומחה או לאשפז את המטופל?
לכן, גם כאשר הפעולה הרפואית עצמה בוצעה כראוי, עדיין מומלץ לבחון את מכלול הטיפול ואת רצף קבלת ההחלטות, ולא רק את הרגע שבו בוצעה הפעולה הרפואית המרכזית.
לא בהכרח.
העובדה שסיבוך מסוים מוכר ברפואה אינה משיבה לבדה על השאלה כיצד הוא התרחש במקרה הספציפי.
גם סיבוך מוכר עשוי להיות תוצאה של רשלנות אם, למשל, הסיכון גדל בשל פעולה שגויה או אם לאחר שהתפתח הסיבוך לא ניתן טיפול מתאים בזמן.
מצד שני, העובדה שנגרם נזק קשה אינה הופכת סיבוך מוכר לרשלנות כאשר הצוות פעל באופן סביר מבחינה מקצועית ואף על פי כן הסיכון התממש.
מדובר בשאלה חשובה לבירור העובדתי, קל וחומר כאשר מדובר בפרוצדורה רפואית אשר כוללת הרדמה, אך לא רק.
בדרך כלל מתחילים ברשומה הרפואית. דו"ח הניתוח, טופסי ההרדמה, גיליונות המעקב, בדיקות המעבדה וההדמיה ורישומי הצוות לאחר ההליך – כל אלה יחדיו עשויים להציג את רצף האירועים.
לעיתים רק מצרף של מסמכים יאפשר לגבש תמונת מצב מלאה על מה שהתרחש במהלך הטיפול. לשם כך יש לקרוא את החומר כמקשה אחת ולבחון: מה היה מצבו של המטופל לפני הטיפול, מה התרחש במהלכו, מתי הופיע הסימן הראשון לסיבוך הרפואי, מה נעשה בעקבותיו ובאיזה עיתוי.
במקרים רבים נדרש להסתייע במומחה רפואי בתחום הרלוונטי, על מנת לבחון את המקרה ולהבין האם ההתנהלות תאמה את הפרקטיקה הרפואית הסבירה.
לפני שממהרים להסיק כי הטיפול הרפואי היה רשלני, כדאי לברר מה היה מצופה מהצוות הרפואי לעשות בנסיבות המקרה ומה נעשה בפועל. הפער הרלוונטי אינו בין התוצאה שלה קיווה המטופל לבין התוצאה שהתקבלה, אלא בין הטיפול הרפואי הסביר שהיה מצופה שיינתן בנסיבות העניין לבין הטיפול שניתן בפועל – והאם פער זה גרם לנזק.
נזק שנגרם במהלך טיפול רפואי או בעקבותיו מצדיק לעיתים בירור, אך הוא אינו מוכיח כשלעצמו רשלנות רפואית.
יש לבחון את בחירת הטיפול, ההיערכות אליו, אופן ביצועו, המעקב אחר המטופל והתגובה לכל שינוי או סיבוך שהתפתח, ולברר האם הטיפול שניתן עמד בסטנדרט הרפואי הסביר והאם התנהלות אחרת הייתה יכולה למנוע את הנזק או לצמצמו.
אשמח לסייע לך לבחון את הרשומה הרפואית ואת רצף הטיפול כדי להבין מה התרחש בפועל, והאם עולה חשד מבוסס לרשלנות רפואית.
בואו נדבר על המקרה שלכם ←אלון מדנס | עורך דין ומגשר
ריכוז שאלות ותשובות משפטיות קריטיות להגשת תביעה והכרה באגף השיקום
רשומה רפואית חסרה אינה מוכיחה אוטומטית שהטיפול היה רשלני, אך במקרים מסוימים לחוסר בתיעוד עשויה להיות משמעות ראייתית חשובה.
הרשומה הרפואית אמורה לתעד את מצבו של המטופל, הבדיקות שנערכו, החלטות שהתקבלו והטיפול שניתן. כאשר חסר בה תיעוד מהותי שהיה צריך להירשם, הדבר עלול להקשות על המטופל להוכיח בדיעבד מה התרחש במהלך הטיפול.
בנסיבות מסוימות, כאשר החוסר בתיעוד הוא שמונע מהמטופל להוכיח עובדה מהותית בתביעתו, עשוי בית המשפט להעביר את נטל ההוכחה בעניין זה אל הגורם הרפואי.
לא בהכרח.
גם רשומה רפואית אינה תיעוד מושלם של כל מילה וכל פעולה שהתרחשו במהלך טיפול.
ייתכן שהרופא ביצע בדיקה מסוימת ולא תיעד אותה בפירוט; ייתכן שנערכה שיחה שלא נרשמה במלואה; ולעיתים תיעוד שנעשה בזמן אמת הוא קצר מטבעו.
לפיכך היעדר רישום אינו מהווה באופן אוטומטי הוכחה לכך שעניין שנטען לא התרחש.
אולם ככל שמדובר בפרט מהותי יותר – למשל ממצא משמעותי, החלטה טיפולית מרכזית, הסבר לפני ניתוח או פעולה רפואית שהיה מצופה לתעד – היעדרו מהרשומה עשוי לקבל משמעות רבה יותר.
"חוסר בתיעוד אינו מוכיח בהכרח שהייתה רשלנות, אך כאשר הרשומה אינה מאפשרת להבין מה נעשה ומדוע – היא עלולה להפוך בעצמה לחלק מרכזי מן המחלוקת."
בתיק רשלנות רפואית קיימת לא פעם בעיה בסיסית: התביעה מוגשת שנים לאחר הטיפול.
הזיכרון של המטופל אינו תמיד מלא, וגם הצוות הרפואי אינו יכול בהכרח לזכור טיפול מסוים מתוך מאות או אלפי מטופלים שבהם טיפל.
הרשומה הרפואית נועדה, בין היתר, ליצור תיעוד בזמן אמת של המידע הרפואי ושל הפעולות שבוצעו – בראש ובראשונה בכדי לאפשר את רציפות הטיפול הרפואי והמעקב גם בעתיד, ולא רק בעבור בירור משפטי אפשרי.
החשיבות של התיעוד הרפואי מעוגנת גם בחוק. סעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, מחייב את המטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית, הכוללת בין היתר מידע בדבר הטיפול שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי והוראות הטיפול.
לכן כאשר בוחנים בדיעבד אם החלטה רפואית הייתה סבירה, למסמכים עשויה להיות חשיבות עצומה: מה היו התלונות? מה נמצא בבדיקה? אילו אפשרויות נשקלו? מה הוחלט ומדוע?
לא כל פרט חסר משנה את התיק.
למשל, שגיאת ניסוח קטנה או פרט שולי שאינו קשור למחלוקת אינם דומים לחוסר במידע שנמצא בלב השאלה המשפטית.
החוסר עשוי להיות משמעותי יותר כאשר, לדוגמה:
אין תיעוד של ממצא רפואי מרכזי שהיה אמור להשפיע על המשך הבירור;
לא מתועד מדוע התקבלה החלטה טיפולית מסוימת למרות שקיימות אפשרויות אחרות;
חסר דו"ח של פעולה או ניתוח הנדרש כדי להבין מה נעשה;
אין תיעוד של שיחה משמעותית עם המטופל כאשר שאלת ההסכמה לטיפול עומדת במחלוקת;
קיימת סתירה בין מסמכים שונים באופן שמקשה להבין את רצף האירועים.
בנסיבות מסוימות, בוודאי.
כאשר החוסר ברשומה הרפואית נוגע לנקודה מהותית אשר מקשה על המטופל להוכיח בתביעתו את מה שאירע, עשויה להיות לכך משמעות ראייתית בהליך המשפטי.
בעניין ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק עמד בית המשפט העליון על כך שחוסר ברישום רפואי עלול לגרום למטופל "נזק ראייתי" – כלומר, לפגוע ביכולתו להוכיח עובדה שניתן היה לבררה אילו נערך התיעוד כנדרש. במקרים מסוימים, נזק ראייתי שכזה עשוי להביא להעברת נטל ההוכחה באותה סוגיה אל הגורם הרפואי.
אולם גם כאן אין מדובר בעיקרון מוחלט. לא כל רישום חסר יביא להעברת נטל ההוכחה, ולא כל פגם בתיעוד מוכיח שהטיפול עצמו היה רשלני. יש לבחון מה חסר, מדוע היה צריך לתעד אותו ואיזו שאלה בתביעה אי-אפשר לברר בשל החוסרים בתיעוד הרפואי.
דוגמה:
מטופל סבל מהחמרה משמעותית לאחר ניתוח. ברשומה אין תיעוד של מצבו במשך מספר שעות שבהן, לטענתו, הופיעו סימנים שחייבו התערבות רפואית.
עצם החוסר ברישום אינו מוכיח שהצוות הרפואי התרשל. אולם אם התיעוד שהיה צריך להיערך באותן שעות הוא שהיה יכול ללמד מהם המדדים שנמדדו, אילו תלונות הועלו ומה נעשה בעקבותיהן – החוסר עשוי להקשות על המטופל להוכיח את טענתו וליצור נזק ראייתי שעשוי להשפיע על נטל ההוכחה.
ראשית, לא להסתפק במסמך האחרון שקיבלתם.
לעיתים החומר הרפואי מפוזר בין מספר מקומות: קופת חולים, בית חולים, מרפאה פרטית, מכון הדמיה, מעבדה או מוסד רפואי אחר.
יש לאסוף ככל האפשר את מלוא הרשומות הרלוונטיות, ולאחר מכן לבחון לא רק מה מופיע בהן – אלא גם מה אמור היה להופיע בהן ואינו נמצא.
לעיתים רק לאחר שמעמידים את המסמכים לפי סדר כרונולוגי ניתן לזהות את הפער, הסתירה או הפעולה שאינה מקבלת הסבר.
כאשר חסר מידע מהותי בתיק הרפואי, לא נכון להסיק מיד שהייתה רשלנות – אבל גם לא נכון להתעלם מהחוסר.
כדאי לברר איזה מידע חסר, מדוע הוא חשוב, האם ניתן להשלימו ממקורות אחרים ומהי המשמעות של החוסר להוכחת התביעה.
אשמח לסייע לך לבחון את הרשומה הרפואית המלאה ואת משמעות הפערים שבה, כדי להבין האם יש להם חשיבות לבירור תביעת רשלנות רפואית.
בואו נדבר על המקרה שלכם ←אלון מדנס | עורך דין ומגשר
גם כאשר אתם משוכנעים שנגרם לכם נזק בשל טיפול רפואי כושל, חשוב לזכור כי תביעת רשלנות רפואית מתנהלת בדרך כלל מול גופים מקצועיים עתירי משאבים.
מאחורי הרופא או המוסד הרפואי עשויים לעמוד חברת הביטוח המבטחת באחריות מקצועית, קופת החולים שבמסגרתה ניתן הטיפול ובית החולים שבו בוצעה הפרוצדורה הרפואית. גופים אלה מיוצגים על ידי עורכי דין מנוסים בתחום ונעזרים, במידת הצורך, במומחים רפואיים מטעמם כדי להתמודד עם הטענות לרשלנות ולקשר שבינה לבין הנזק.
לכן, גם אם אתם בטוחים בצדקת דרככם, זכרו שאתם נכנסים להליך המתנהל בסביבה רפואית ומשפטית מקצועית שאינה מוכרת לרוב האנשים. השאלה אינה רק מה אתם יודעים שקרה לכם, אלא כיצד אוספים את הראיות, מנתחים את הרשומה הרפואית, מקבלים חוות דעת רפואית מתאימה ובונים את התשתית שתאפשר לכם להוכיח את תביעתכם.
אין סיבה להתמודד עם כל אלה לבד.
חושבים שנגרם לכם נזק בשל רשלנות רפואית? אני מזמין אתכם לפנות אליי לשיחת ייעוץ. יחד נעבור על נסיבות המקרה, נבחן את המסמכים הרפואיים ונבדוק האם קיימת תשתית המצדיקה המשך בירור משפטי ותביעה.